מהים הבוער ועד לזירה: המסע הבלתי ייאמן של סייפי נבחרת ישראל באליפות אירופה

כשמדברים על ספורטאים אולימפיים, מדמיינים שגרת אימונים קפדנית, הקרבה ומיקוד במטרה. אבל מה קורה כשכל זה מתנגש במציאות בלתי צפויה, כשהמדינה נכנסת למלחמה ואיתה כל התוכניות משתנות ברגע? קבלו את הסיפור הבלתי נתפס של שניים מסייפי העלית שלנו, יונתן כהן ודב וילנסקי, חברי נבחרת ישראל הבוגרת ומועמדים בולטים לאולימפיאדה הקרובה, שהוכיחו שנחישות ישראלית מנצחת הכל – גם כשהשמיים סגורים והים סוער.

זהו סיפור על רוח לחימה בלתי מתפשרת, על מסירות למטרה, ועל אהבת מולדת שדוחפת אותם קדימה גם כשהכל סביב בוער. הם אולי לא מרוצים ממקום 9, אבל עבורנו, הם כבר אלופים – אלופים בנחישות, בהקרבה וביכולת להתעלות מעל כל מכשול.

יונתן כהן

דב וילנסקי

המלחמה שהחלה בשדה התעופה

"הייתי כבר בשדה התעופה, אחרי שהפקדתי את התיק עם ציוד הסייף שלי וחיכיתי לטיסה לאיטליה", משחזר דב את הרגעים הדרמטיים. "ואז, פתאום, התקבלה התראה – מלחמה. אזעקות, כולם רצים למרחבים מוגנים, יוצאים, נכנסים שוב... בסוף פשוט שלחו את כולנו הביתה וביטלו את כל הטיסות." אפשר רק לדמיין את התסכול. חודשים של הכנה, ציפייה, חלום על ייצוג המדינה בזירה האירופית – והכל נגוז בשנייה. למחרת בבוקר, דב כבר גויס למילואים. "הספקתי להיות שם יומיים", הוא מוסיף בחיוך עייף. ומה עם יונתן? "אני הייתי במכון וינגייט כשקיבלתי את ההתראה", הוא מספר. "מיד הבנתי שאין לנו סיכוי להגיע לאליפות. שנייה אחרי, קיבלתי גם הודעה מחברת התעופה שהטיסה בוטלה. התארגנתי ונסעתי הביתה, למעלות." האכזבה הייתה קשה. "התבאסנו", מודים השניים. "זאת תחרות סופר חשובה, שהתכוננו אליה תקופה ארוכה. היא קריטית בדרך שלנו לאולימפיאדה, וכעת הסיכויים שלנו להגיע לשם נראו פתאום רחוקים יותר, רק בגלל שלא נגיע." אך כפי שמספר יונתן: "היינו עסוקים גם במצב שקורה כאן בארץ ומסתכלים קדימה לתחרות הבאה." הם עוד לא ידעו, שבזמן הזה, מתנהל "קרב" נוסף, אינטנסיבי לא פחות, בהובלתה של אירנה טל, מנכ"לית איגוד הסייף – ושהם עתידים לקחת בו חלק מרכזי.

מבצע חילוץ: ככה נוסעים לאליפות בימי מלחמה

כיומיים לאחר פרוץ המלחמה, כשהתקווה כמעט אבדה, הטלפון מצלצל. על הקו נציג עמותת הסייף: "אולי בכל זאת יש אפשרות להגיע לתחרות – בהפלגה על יאכטה לקפריסין, ומשם במטוס לאיטליה!" נשמע כמו משימה בלתי אפשרית מסרט הוליוודי, נכון? אך לא עבור הספורטאים שלנו. כל המבצע הלוגיסטי המורכב הזה נוהל בחשאיות ובמהירות מסחררת על ידי אירנה טל, שהצליחה להגיע לאיטליה עם מאמני הנבחרת רגע לפני פרוץ המלחמה.

"ומה עניתם?", אנחנו שואלים, מופתעים מעצם הרעיון. "התארגנו, ובזמן שנקבע היינו בנמל חיפה", הם עונים כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "שם פגשנו את יובל פרייליך, חברנו לנבחרת, ואת צוות היאכטה. יצאנו לדרך!"

סערה בים, סערה בנפש

הפלגה ביאכטה – חלום של רבים, לא? "אולי", עונה דב בחיוך חמוץ, "לי היה נוראי! בחילות כל הדרך, לא הצלחתי לא לאכול ולא לישון, למרות שיונתן טוען שכן ישנתי... לא זוכר, לא רוצה לזכור. היה קשה." יונתן, לעומתו, מצא גם רגעי חסד בתוך הסיוט הימי: "מתוך הים ראינו את הטילים הבליסטיים והיירוטים מעל שמי ישראל. מופע זיקוקים יפה ומפחיד כאחד. הרבה מחשבות על הבית. כן, היו רגעים שהצלחתי ליהנות מהשקט של הים והאופק. אבל עדיין, 20 שעות של הפלגה זה יותר מדי!"

מקפריסין, המשיכו הסייפים בטיסה לאיטליה, שם פגשו אותם נציגים ישראלים שלקחו אותם ישירות למלון. מתי הגיעו? "מאוחר בלילה", הם אומרים. "ולמחרת בבוקר הייתה כבר בדיקת ציוד, ויום אחרי – התחרות! לא הספקנו להתאושש מהחוויה והטרטור שעברנו, ישר נכנסנו ליום קרבות. בדרך כלל אנחנו לוקחים 2-3 לילות לפני התחרות כדי להתאקלם ולהתכונן." דב נזכר בבעיה נוספת שהתעוררה: "הציוד שלי, כל התיק שהכנתי בזהירות, נשאר בשדה התעופה בארץ! נאלצתי לבקש מחברים, מצאתי משהו בבית. ציוד שאתה רגיל אליו הוא קריטי ברמת תחרות כזאת. היה לי קשה עם הכפפה והדקרים שהצלחתי להשיג."

מהפסד כואב לניצחון הרואי

יום הקרבות החל. הקרב הראשון – מול נבחרת גרמנית חזקה. "בשיגרה, היה לנו סיכוי טוב לנצח", הם מודים, "אבל הפסדנו." "למה הפסדתם?" אני שואל, מנסה לדלות מהם את הסיבה להפסד הכואב אחרי מסע כזה. השניים שותקים לרגעים ארוכים, מהרהרים. "עברתם מסע קשה להגיע לפה, ולא היה לכם מספיק זמן להתאושש", אני מציע. "זה נכון", הם משיבים. "ודב, גם הציוד שאתה לא רגיל אליו", אני ממשיך. "נכון", הוא מסכים. שוב שתיקה ארוכה, עמוקה יותר. "המחשבות שלנו היו שם", אומר יונתן בשקט, קולו נמוך, "בארץ, עם המשפחות, עם החברים, עם החיילים, עם כל מי שהשארנו מאחור." זה היה ההפסד הכואב ביותר, לא רק בזירה, אלא בלב.

אך האופי הישראלי, כידוע, מתגלה דווקא ברגעי משבר. לאחר ההפסד, לא נכנסו לשמינייה הראשונה. התוצאה הטובה ביותר שיכלו להשיג מכאן הייתה מקום 9. זה דרש ניצחון בכל הקרבות הבאים, מול נבחרות חזקות לא פחות מהגרמנים. "ומה הייתה התוצאה?" אני שואל, בקוצר רוח. "ניצחנו את כל הקרבות ולקחנו מקום 9!" הם מכריזים בגאווה, "תוצאה חשובה עבור הדירוג של הנבחרת שלנו!"

"איך קרה המהפך? מה השתנה?" אני חייב לדעת. יונתן: "אני חושב שקיבלנו את המכה והתאוששנו. היינו חייבים לעבוד ולתת את כל מה שאנחנו יכולים, ואנחנו מסוגלים להרבה." דב: "בסוף מצפים ממך, ואתה מצפה מעצמך, לתת את המקסימום ולשמור על רמת מקצועיות גבוהה. וזה מה שעשינו." האם הם מרוצים ממקום 9? "לא!" אומרים יונתן ודב בביטחון, בקול אחיד. "אנחנו יכולים הרבה יותר. הרמה שלנו גבוהה ואנחנו יודעים את זה." הצהרה עוצמתית של ספורטאים עיקשים וחדורי מטרה.

בלי זמן למנוחה: העיניים קדימה לאולימפיאדה

לאחר התחרות, הייתם בטח חוזרים הביתה לנוח, נכון? "היה ברור שלא נצליח לחזור בקרוב", הם עונים. "אז המשכנו להונגריה, שם היינו צריכים להשתתף במחנה אימונים עם הסייפים הטובים ביותר בעולם."

שבוע שלם לפני תחילת האימונים הם התארחו אצל סייף ישראלי שגר בהונגריה, יצרו קשר עם המאמן המקומי שנתן להם כניסה חופשית לחדר הכושר ועולם הסייף שלו. "וככה שמרנו על כושר", הם מסכמים. "עולם הסייף היה פנוי לגמרי כי כולם יצאו לשבועיים התאוששות אחרי התחרות."

"ולכם לא מגיעה התאוששות אחרי כל מה שעברתם? ועם כל מה שקורה בארץ?" אני שואל, מנסה להבין את גבולות הסיבולת שלהם. "לא", הם משיבים בפשטות, "אנחנו חייבים לשמור על כושר. הפעם אין לנו זמן להתאושש, אולי אחרי התחרות הבאה."

ומה התחרות הבאה? "אליפות העולם בטביליסי!" הם מכריזים, "ולפני זה, מחנה אימונים בטביליסי. מחרתיים אנחנו כבר יוצאים לשם."

הסיפור של יונתן ודב הוא הרבה יותר מסיפור ספורטיבי. זהו סיפור על רוח לחימה בלתי מתפשרת, על מסירות למטרה, ועל אהבת מולדת שדוחפת אותם קדימה גם כשהכל סביב בוער. הם אולי לא מרוצים ממקום 9, אבל עבורנו, הם כבר אלופים – אלופים בנחישות, בהקרבה וביכולת להתעלות מעל כל מכשול. אנחנו מצדיעים לכם, יונתן ודב, ומאחלים לכם המון בהצלחה בדרך לאולימפיאדה!